לפני הלידה יש לכל אחד מבני הזוג ציפיות שונות לגבי השינוי הצפוי.
כשהציפיות מציאותיות אז יותר קל להתמודד, אבל רובנו לא באמת יודעים מה יקרה אחרי הלידה וכשיכנס ילד לתוך הזוגיות שלנו ונהפוך למשפחה. יש ציפייה, התרגשות וחששות אבל אין הבנה אמיתית עד שזה לא קורה. גם אם לא שאלתם את עצמכם ואת בן/בת זוגכם מה היו הציפיות של כל אחד מכם לפני הלידה, זה לא מאוחר מידי...
איך חשבתם שתראה ההורות שלכם? איך דמיינתם את השותפות ביניכם לבין בן או בת הזוג ? איזה תפקידים חשבתם שכל אחד מכם יקח על עצמו? ברור שלא כולם מצפים למושלמות וחיים קלים אבל כמעט תמיד יש ניפוץ אשליות ברמה מסויימת לאחר הלידה.
יש נשים שמצפות לילד כמו בסרטים ומצפות להיות אמא כמו באגדות ומופתעות לגלות שהוא לא ישן כל כך הרבה, ובוודאי שלא ברצף, שאמהות הן לא כאלה רגועות מהרגע הראשון ולא תמיד יודעות מה מרגיע את הבכי, שלכל תינוק יש טמפרמנט משלו ולא כולם רגועים ונינוחים, שלחלק יש גזים וכאבי בטן ושאוכל זה לא תמיד התרופה להכל. הן גם מגלות שזה לא ריאלי לצפות שבחופשת הלידה יהיה הרבה זמן פנוי ויהיה אפשר להספיק להשלים את כל הספרים וכל הסדרות שתמיד רצינו...
יש גם גברים שמצפים לתינוקות ואמהות מהאגדות… שמאמינים שלכל האמהות יש חוש אימהי מיידי שיודע ישר לקרוא מה הצרכים של התינוק, שחושבים שאמא לא נגעלת מהחלפת החיתולים של הילד שלה, שאין דבר כזה דיכאון אחרי לידה, ושעכשיו התפקיד שלו יתבטא בזה שהוא יצטרך לעבוד קשה יותר ושעות ארוכות יותר ולהביא יותר כסף הביתה. יש גברים שמצפים לחזור הביתה ולנוח כמו קודם אחרי יום עבודה קשה. מצפים לשמור על הזמן הפנוי שלהם. מצפים שיהיה להם זמן למחשב ולטלויזיה ושהאשה תוכל בינתיים להסתדר עם התינוק, כי היא הרי רגילה להיות איתו ממילא וגם יש לה את החוש האמהי הזה שבגללו היא מסתדרת נפלא. והיא גם מספיקה כמובן לנוח כשהתינוק ישן, כי תינוקות ישנים הרבה.
ממה אנחנו כל כך מאוכזבות ?
כל אחד מגיב קצת אחרת, אבל באופן כללי, כך נוצרת אכזבה. אכזבה מעצמנו ומדרך ההתמודדות שלנו עם עייפות, עם ריבוי המשימות, עם חוסר העמידה בזמנים, עם חוסר הסבלנות שנוצרת ועם זה שאנחנו לא סופר-וומניות כמו שתכננו להיות. אכזבה מבן הזוג, שהיה אמור להיות נפלא ותומך וזמין תמיד, שהיה אמור להיות נלהב ופנוי לנו ולתינוק החדש, שהיה אמור לחזור מוקדם מהעבודה כדי לעזור ולקום בלילה כשהתינוק בוכה, בלי שנצטרך לתקוע בו מרפקים או להקשיב בשקט לבכי ולעשות עצמנו לא שומעות בתקווה שהוא יתעורר כבר ויגש בעצמו. אכזבה מההורות, שהיתה אמורה להיות משותפת ומחזקת את הזוגיות, שהיתה אמורה להיות מושלמת עכשיו שהתווסף אוצר ייחודי משותף, שהיתה אמורה להיות מספקת ומכילה ותומכת. בעצם, חלק מהדברים הם בסדר, ואפילו טובים, ויש נסיון של כל אחד מההורים להתמודד עם השינוי להסתגל לחוסר השינה ולתמוך. אבל הדברים שהם לא בסדר תופסים כל כך הרבה מקום, שפתאום לא רואים מה טוב. פתאום כל אחד חווה את השני כעצלן או ככזה שמנסה להפיל עליו כמה שיותר משימות ולהוריד מעצמו כמה שיותר מהעול. נוצרת חוויה שהחלוקה לא שוויונית ושיש עומס בפועל – נכון, יש עומס. נכון יש עייפות. נכון, יש צורך להסתגל לדברים שציפינו שיהיו אחרת, גם מבן הזוג ציפינו שיהיה אחר. גם מעצמנו ציפינו להיות אחרת.
אז מה עושים עם כל הציפיות המנופצות האלו ?
לנסות לראות מעבר לתסכולים - חשוב לנסות לגשר על הפערים באמצעות כך שננסה להתגבר על התסכולים ולראות מעבר להם. להיזכר בדברים הטובים ולאפשר להם להיות מה שמנחה את האופן בו אנחנו בוחרים להתייחס לבן או בת הזוג, ולנסות לוותר על התגובות שנובעות מהמקום של התסכול הכעס האכזבה וההאשמה.
לשתף בציפיות, בקשיים ובאכזבות – לשתף את בן או בת הזוג בציפיות שלנו וגם בקשיים ובאכזבות ולהבין שהכביש הוא דו-סטרי. גם לנו יש אכזבות וגם לבן/בת הזוג. גם לנו יש אשליות מנופצות וגם לבן/בת הזוג. * לוותר – גם אנחנו יכולות לוותר ולבוא לקראתו וגם הוא יכול.
לא להניח הנחות- לפעמים הפרשנות שאנחנו נותנים לדברים היא לא נכונה. גם אם נדמה לנו שאולי לא אכפת לו מספיק או שהוא לא משקיע ולא אוהב מספיק – זה לא אומר שכך באמת המצב. גם אם הוא מרגיש שאנחנו כבר לא תומכות ולא מתעניינות ולא אוהבות, זה לא אומר שכך המצב. לא להניח הנחות אלא לבדוק ולהיפתח לאפשרות שהפרשנות אינה כפי שחשבנו.
לפנות מקום לשיחה – לפעמים העייפות והכעסים תופסים פיקוד וצריך להרפות מהם ולפנות קצת מקום לשיחה, להתחשבות, לרגישות ולהדדיות, למרות העייפות.
לזכור שזו תקופת הסתגלות - תקופת ההסתגלות חולפת, ואם נעבור אותה נכון הזוגיות רק תרוויח בסופו של דבר.